שאלה לתשובה

הזכרונות שלנו הם רגעים חשובים בהיסטוריה ובביוגרפיה הפרטית שלנו שמרכיבים את האישיות שלנו. מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו שוכחים יכולה להעיד יותר מהכל על האישיות וההיסטוריה האישית שלנו. יש כאלה שזוכרים יותר מכל את הפעם הראשונה שהם נישקו בחורה, אחרים זוכרים את הפעם הראשונה שהם יצאו את גבולות הארץ ונחשפו לתרבות אחרת, ב' זוכר יותר מכל את הפעם הראשונה שבה הוא קנה קפה בארומה. "פעם פחדתי לקנות קפה בארומה, זה תמיד היה שם בסביבה. גדלתי בעיר חיפה, אבל אף פעם לא הייתה לי את האפשרות לגשת לשם, מכיוון שזה לא מקובל שאדם חרדי ישתה בארומה. ארומה הייתה עוד מוסד חילוני אסור בשבילי. זה היה בשנה הראשונה לאחר שחזרתי בתשובה, הייתי בן 25 וניגשתי למוכרת, דיברתי בשקט מכיוון שזה מה שתמיד לימדו אותי וגם בגלל שפחדתי שמישהו מהעולם החרדי או מהמשפחה ישמע אותי. בכל זאת, לא יכולתי לעצור בעצמי ובישרתי למוכרת בהתרגשות גדולה שזאת הפעם הראשונה שאני מזמין קפה, היא ענתה לי שתמיד יש פעם ראשונה".

בפעם הראשונה שפגשתי את ב' לא היה לי מושג על עברו החרדי. שום דבר בחזות או בסגנון הדיבור שלו לא הסגירו את זה שהבחור שיושב מולי היה חרדי בעברו. לאחר שמנהלים איתו שיחות בנושאים שונים, מבינים שהוא הגיע ממקום אחר; כשאני מצטט תוצרים תרבותיים כמו סרטים, מוזיקה, או אמרות, הוא נשאר באוויר, מבולבל, חוזר לאותה אמצע הדרך בה הוא לא הבין כלום. כי בינינו, מה כ"כ קשה להבין במשפט 'אי פי קאייה מטאר פאקר'?

בשביל להבין את הניגודים באישיות שלו, צריך להבין את העבר שלו. "מצד אחד היה לי טוב עם זה שעל כל דבר היה לי הסבר. לכל שאלה יש תשובה, רוב הזמן נתתי לעצמי את התשובות, גדלתי עם זה שיש קיום של כוח שהוא מעבר לנו כבני אדם, איזה משהו למעלה שחינכו אותי לדבר אליו, שנמצא בתודעה שלי. ביקשתי ממנו בקשות, גם כאלה שלא היו כתובות בסידור, כמו זה שהמשפחה שלי תהיה בריאה. מאוחר יותר, בסביבות גיל 16 הבנתי שאני בעצם עבד, אבל עבד עם מטרה, כזה שמאמין בלב שלם שיש גאולה בסוף הדרך, שבסוף אני אהיה מאושר, אבל בנתיים אני יכול לסבול כי התכלית של הסבל היא כדי שבעולם הבא אתה תהיה יותר טוב. אתה 'אוכל' מגיל צעיר מאוד סיפורי צדיקים, אתה חי בעולם נאיבי, יחד עם זאת גדלתי  בחיפה שהיא עיר חילונית במהות שלה, ראיתי קניונים וכל הזמן היה לי קונפליקט שלא הייתי מודע אליו. אתה שומע נעלי עקב, מריח ריחות של סוגי הבשמים השונים, נחשף לאנשים שמדברים באופן שונה, מתלבשים באופן שונה, שמקרינים תחושה של חופש, ואז מתעוררות שאלות. כשאתה שואל קרובים שלך, מלמדים אותך שאלה הם אנשים מסכנים, הם חיים בעולם שבו הם לא יודעים את האמת".

גבר צריך ללמוד תורה

ב' חזר בשאלה לפני חמש שנים, ולמרות תחושת החופש יש גם תחושות נוראיות שנלוות אליה. " אנשים שפעם הכרתי הפגינו בוז. בסקטור החרדי מידע עובר מפה לאוזן בצורת שמועות, ככה שאני לא יכול לדעת עד הסוף מה אמרו עלי אבל אני יכול לתאר לעצמי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי בלבוש לא רשמי, לארוע רשמי. הגעתי  בחולצה כחולה לחתונה של בן דוד שלי וכתוצאה מכך הייתי השיחה של היום, מאז דוד שלי שונא אותי ולא מדבר איתי".

מדוע חזרת בשאלה?
"זה היה תהליך ארוך של חשיבה. זה התחיל מסדקים קטנים שהחלו מתגלים לאט, ראיתי אנשים שתתליתי בהם תקוות, מנהיגים, רבנים, הבנתי שהם אנשים מלוכלים, אנשים שלוקחים מדי פעם שוחד. שמעתי סיפורים בישיבות על זה שרב הישיבה נוסע לחו"ל לאסוף כסף ואוכל במסעדות הכי יקרות. המשגיח שלי (אדם שאחראי על הצד הרוחני של החניכים בישיבה, מעין מדריך. ת.י.),כשהיית מבקש ממנו עזרה הוא היה מנפנף אותך. הרגשתי גועל כלפי האנשים האלה, ראיתי שיש כאן שקר, ממש כאילו שהאדמה תחתי קורסת".

איך זה שהיית רווק עד גיל מבוגר יחסית?
"היו הרבה הצעות שהגיעו אלי ולא רציתי כנראה להתחתן. כשדיברתי עם בחורות הייתי שואל שאלות טכניות- כמה אחים יש לך, מה אבא שלך עושה ולאחר מכן מתחילים לפתח את זה לדיונים פילוסופיים. בשלב מאוחר יותר אזרתי אומץ ושאלתי את אחת הבחורות האם היא שומעת שירים לועזיים. בכל מקרה, בעולם החרדי הבחורה עובדת בד"כ ותוך כדי היא אומרת לך כמה שנים היא רוצה שתלמד, הן זקוקות לדמות להערצה, כפי שלימדו אותן. לימדו אותן שלימודי תורה מעדן את נפש האדם, ושאם תלמד אתה תתנהג אליהן יפה יותר".

מדוע תהליך החזרה בשאלה ארך כ"כ הרבה זמן?
"אתה חי שנים בהסתר כמו עכברוש. אתה  מפחד שתהרוס את השושלת, שתהרוס לאחיך את השידוך. הייתי מחביא ווקמן, רדיו, עיתונים, פחדתי. החברה החרדית מאוד שונה מהחברה החילונית, אצל החרדים לא עוזבים אותך, אתה כל הזמן חי עם עוד כמה אנשים, אתה כל הזמן צריך להתחשב באחרים, ועל כן זה לקח לי הרבה מאוד זמן".

האם אתה בקשר עם המשפחה החרדית שלך?
"יש בינינו קשר חלקי. קשה לנו להסתדר כי אנחנו משני עולמות, יש קיר שמפריד בינינו, מסך זכוכית. פעם הייתי מדבר עם אבא שלי שעות, אבל היום כבר לא, אני לא יכול לספר להם מה עובר עלי, אין לנו שפה משותפת, ואנשים לא מבינים עד כמה זה שונה".

דומים אבל שונים

בזכות עזרה שקיבל באמצעות ארגון הל"ל (אגודה ליוצאים בשאלה) הצליח ב' איכשהו לארגן את חייו. אחד הדברים שנעשים בארגון הוא להכיר משפחה מאמצת המסייעת לאותם חוזרים בשאלה שחייהם ניתקו ממשפחתם הביולוגית. המשפחה מסייעת כמעט בכל האספקטים של חייו של זה שחזר בשאלה לא מכבר וחוגגת איתו חגים, את יום ההולדת ואפילו סועדת איתו את ארוחת ערב שבת. " הם עוזרים לי ואני עוזר להם" מצהיר ב' "הם מרגישים שהם כן צריכים להיות אקטיביים בניגוד לחלק מהציבור, יש להם ערכים אחרים. לאחר תקופה ארוכה וקשה של לילות ללא שינה בהם הייתי דופק את הראש בקיר, יש לי סוג של משפחה. יש להם ילדים בגיל ההתבגרות שבהתחלה לא הרגשתי נוח איתם, אבל למדנו שאנחנו מאוד דומים. יחד עם זאת אני לא יכול להגיד שאני אחד מהם, עולם המושגים שלנו שונה,  אנחנו חברים אבל זרים. אני בחיים לא אהיה כמוהם או כמוך".

האם המעבר לעולם החילוני הביאה לך תחושה של חופש?
"בהחלט. אני מרגיש יותר חופשי מאי פעם. יחד עם זאת צריך לזכור שאני הגעתי מחברה שכל מה שלמדת שם זה תורה. אין אנגלית, אין חשבון, אתה צריך ללמוד את כל הדברים הללו מההתחלה, וזה לא קל. מה אני אמור לספר לבחורות ששואלות אותי מי הייתה החברה האחרונה שלך? שאני עדיין בתול? מתייחסים אליך כדבר מעורר סקרנות, ולפעמים זה בעוכריך. היחס של החילונים לפעמים מכעיס. לפני כמה חודשים הייתה בחורה שהייתי אמור לשכור יחד איתה דירה וכמה דקות לפני שהיינו צריכים לחתום על חוזה השכירות היא  שאלה אותי מה יקרה אם יום אחד אני אחזור בתשובה, האם אני אעזוב מבלי לשלם את השכירות".